יונתן אנגלמן

ממשלת הטבח, ההפקרה, הביזה, הדיקטטורה ויוקר המחייה, הביאה גם לפקקים בלתי נסבלים בכל הארץ כבר חודשים.

🎯👇

חולה בענייני משפט. בריא כמו שור בענייני שרידות שלטונית, הרס וחורבן.

כותבת Naama Dotan איש אחד. בלילה. מול המעון של האיש המפקיר. מזכיר לו ששם, במנהרות, אי אפשר לקבל ימי מחלה. אי אפשר להימלט מהמציאות בעזרת אישורים מפוברקים. ובכלל, אין טיפול רופא גם כשצריך מאוד.

ביביסטים בני 40 מתבטאים באותה צורה.

מלאך החבלה מטרפד שוב:

זו השופטת שהאריכה את מעצרו של ישראל פריי. כתבה מ-2020: kan.org.il/content/kan-ne…

דני אלגרט היום בניר עוז:

מ 1 עד 10, כמה אתם מאמינים שאם זה היה תלוי בביבי, היינו ממשיכים להילחם לנצח עד שכל המדינה היתה נראית כמו עזה?

הצביעות הכי מסוכנת היא זו שמתחפשת לחמלה. הוא – מתוך שיקול פוליטי קר – שולח חיילים אל מותם. לפעמים זה שיקול הישרדות פוליטי אישי, לפעמים רצון להרשים את הציבור או את בסיס התומכים. אבל לא משנה הסיבה – ההחלטה על חיים ומוות התקבלה מתוך פוליטיקה. לא מתוך הכרח ביטחוני אמיתי. ואז,…

מתי מתן כבר יראה את אימו? אי אפשר כבר לנשום. עסקה עכשיו!!

15.3 – מתאושש מניתוח, לא מתייצב לעדות, אבל יוצא להצביע על התקציב. 23.4 – עדותו נפסקת בגלל כאבי גב, אבל שעתיים אחר כך מצטלם בחפ"ק השריפה. 11.6 – מודיע שהוא חולה ולכן לא מעיד, אבל מתכונן להצביע נגד פיזור הכנסת. למשפט – כאבים, חולשה ומנוחה. לשלטון – התרפאות מיידית.

נחמה תאנה, המתלוננת הראשית נגד הרב טאו, בביקורת על מינויו של זיני.

היא הייתה מעל 500 ימים בשבי. הפקירו אותה שם בדיוק כמו שעושים לכל השאר עכשיו. מי אתה שתגיד מילה עליה בכלל. כמו להגיד לשורדי שואה שהם לא יכולים לדבר על השואה כי הנה הם יצאו ושחררו אותם. לא משנה כמה גזלייטינג תנסה לעשות כולנו יודעים מה היא עברה וכמה זמן היא עברה את זה. ובגלל מי.

"היום כבר כן, בשלב הזה כן". דיצה אור היקרה, אמו של אבינתן, תומכת בעסקה גם במחיר שחרור מחבלים רבים.

תמיד הם נראים אותו דבר. אופנוע, שרירים ותספורת. אבל הלב, לב אבן.

געגוע לימים שהשואה הייתה רק זכרון, שמאחד, שמחבר, שמרגש. שעוד לא ראינו מראות דוגמתה בניר עוז, ושלא הופקרו חטופים במנהרות החמאס.

"אני נזכרת באמא שהשאירה אותי אצל האיכר ואמרה: 'בסתיו אבוא להשיבך הביתה. בסוף הקיץ, איטה'לה.' הסתיו הגיע במועדו - אבל אמא לא באה, ומאז אני עושה את דרכי בחיים לבד..." (אירית קופר ז"ל, ניצולת שואה)