מגי אוצרי

בכיתי כשכתבתי את הדברים האלה, עבור ערב ב"בית רדיקל" שנושאו "למה אני עדיין אופטימי?". בכיתי גם כשהקראתי אותם. ובכיתי כשאנשים ניגשו אליי כשסיימתי. ולמרות הבכי, עדיין יש סיבה לאופטימיות. מוזמנים להקשיב ולשמוע למה.

אז מה זה אומר למות מרעב? לא מדובר בתחושת רעב מוכרת – לא בקיבה מקרקרת, לא בחוסר נוחות רגעי. רעב שמוביל למוות הוא תהליך ממושך, אכזרי, שקט. זהו מסע שבו הגוף מפרק את עצמו, תא אחר תא, איבר אחר איבר, עד שהוא כבה. וזה קורה כך: בהתחלה – חולשה. עייפות קשה. ירידה מהירה במשקל. העור…

זוכרים את הבדיחה על ההבדל בין תיאוריה לפרקטיקה? בתיאוריה יש למשפחה שני מיליון שקל, בפרקטיקה יש להם שתי זונות בבית. ככה גם עם הימין המשיחי: בתיאוריה הם מצילים 10 מיליון איש, בפרקטיקה מקריבים 50 חטופים.

לנו יש זכות למדינה פלסטינית לא פחות מאשר לפלסטינים בעצמם. יש לנו זכות להפרדה ויש לנו זכות לגבולות ברורים. מאז 1994 נמנעות מאיתנו הזכויות הללו. במניפולציות, בשקרים, בשוחד, ברצח, בהסתה ובאלימות מצד הימין. מספיק עם זה. מדינה פלסטינית היא מהלך פטריוטי ואינטרס מובהק של ישראל.

וואי הכי מושלם אם במסגרת ההסדר למדינה הפלסטינית לא יהיה צבא ונעביר לשם את כל החרדים ואז זה ווין ווין מטורף

מי היה מאמין שדווקא מי שבעזרת סכינו הגדול והנורא מושך אליו כל בחורה יואשם בעבירות מין

שעה הייתי צריכה לשבת לגן על הראס כדי שתסכים לפרסם פוסט על זה שהסרט שלה פאקינג זכה בפסטיבל ירושלים (!!!!) כי היא כזאת אדם מתוק וצנוע ומקסים וטוב ורואים את זה כל כך באמנות שלה, ואני שמחה שגם חבר השופטים ראה את זה, ומקווה שגם אתם תצפו בסרט הזה ותתרגשו כמו שאני ועוד אנשים רבים…

יש פה איזה רובד אלגורי/סבטקסטואלי אבל אין טעם להסביר אותו לאוכלי המוות, הם ממילא לא יבינו. שפשוט יאכלו חרא.

אני יודעת שהכל גרוע, אבל בין לבין יצא שאדר (בן זוגי האהוב עליי ועל כל הבריות בלי קשר לגזע, עדה או נטיה פוליטית) ושותפו לכתיבה - עמרי עמית, משיקים סדרה חדשה ומאד מרגשת. זו סדרה מהסוג שיש בו, מה שנקרא, גם שחוק וגם דמע. אני אמנם קצת מוטה, אבל בתור מי שיצא לה ללוות את הפרויקט הזה…

הכי יצירתי שלהם עד כה

הו מיי גאד צדיק בסדום. עוד מזה. עוד. תעלו אנשים לשידור. תנו להם לספר מה עובר על הילדים שלהם. על זה שהם צריכים לבחור לאיזה ילד יש יותר סיכוי לשרוד כדי לתת לו את המנה הדלה שהשיגו בדרך לא דרך. הגיע הזמן שנשמע. גם אם אנחנו לא רוצים לשמוע.

לא אכפת לי כרגע ״מי אשם״ ברעב בעזה. לא אכפת לי אם זה חמאס או אנחנו, ולא מעניינת אותי זריקת האחריות. מעניין אותי שלנו יש יכולת להפסיק את זה, ושבמקרה, כמה נוח, זה גם תואם את האינטרס שלנו בהפסקת המלחמה והשבת החטופים. למעשה, יש רק אדם אחד שזה לא האינטרס שלו. אתם יודעים מי הוא.

גאה לומר שבן זוגי המוכשר הוא בין הכותבים, ואני יודעת כמה הוא כאב במהלך כתיבת הפרק הזה. כאב אמיתי מהלב, של הזדהות ואמפתיה עמוקה. הלוואי שעוד א.נשים יצפו וירגישו ככה ויושיטו יד במקום להעלים עין או לשפוט.

להלן: צדיק בסדום. האיש הזה הוא היהדות שלי.

שמישהו יאהב אותי כמו שהאנשים האלה אוהבים מוות.

רותי רוסו ואני שוחחנו עם מועין אל חילו מעזה לינק לפרק המלא בתגובות

נשמות, אם אלוהים שלכם אומר שצריך להרוג את כל האנשים, כולל ילדים, בעזה, כדי להתיישב על האדמה שלהם, צר לי להגיד לכם אבל אתם לא עובדים את אלוהים אתם עובדים את השטן.

כל מערכת חדשות, כל מערכת עיתונאית, שאינה מספרת על  הנעשה בעזה, ושאינה מתארת כראוי ובמדוייק את ההתרחשות במחוזות הגיהנום, מועלת בתפקידה. זה פשוט. בתמונה, בקול או במילה הכתובה. כל מה שנעשה בעזה, כולל רעב, נוגע ומשפיע ישירות על כל איש ואישה בישראל. וזו החובה העיתונאית הראשונה. להציג…

צד אחד צועק "אל תהרגו ילדים", והצד השני עונה "מוות לערבים". איזה עם דוחה הפכנו להיות @adin_dan @AlonLeeGreen @TomerAvital1 @MagiOtsri @yarivop @orlybarlev @freyisrael1

כמה עצוב ומדכא. החרם על יוצרים ישראלים הוא אמיתי ונוכח, וגם אכזרי מאד, בייחוד נוכח העובדה שרוב הסופרים הישראלים הם מתנגדי משטר וכיבוש, ושזה האינטרס - כן, האינטרס - של המשטר הימני הקיצוני שאמנות ישראלית לא תהדהד בעולם. הם רוצים להשתיק אותנו, והעולם עוזר להם. הם רוצים לדכא אותנו,…

מי שלא מדווח על הרג של ילדים עזתים כי הציבור לא מעוניין לראות את זה, מצב טוב שהוא לא ידווח גם כשיבואו להרוג את הילדים שלכם כי הציבור לא יהיה מעוניין לראות את זה. סתם נקודה למחשבה.